'לנבוכי הדור' של הראי"ה קוק: מבוא לחיבור שלא הושלם

מאמר זה סוקר בפרוטרוט, מזווית היסטורית וביבליוגרפית, את החיבור המכונה 'לנבוכי הדור' מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שפורסם לאחרונה תוך סערה תקשורתית. המאמר עומד בין השאר על אופיו של החיבור, הרקע לכתיבתו, שייכותו להגות המוקדמת של הראי"ה, מיקומו הכללי במערכת כתביו, והסיבות שבגללן הופסקה עריכת החיבור בשעתו.

המאמר פורסם בכתב העת אקדמות גליון כ"ה, אלול תש"ע, עמ' 171-188.

 

 

בשולי המאמר עלי להעיר שתי הערות תיקון והשלמה:

1. באחד מחלקי המאמר (עמ' 187) ביקשתי לחזק את ההסבר שהצעתי להפסקת עריכתו של הספר לנבוכי הדור, באמצעות השוואתו לגורלו של חיבור אחר של הראי"ה, הידוע כיום בשם מוסר אביך. ההשוואה התבססה על ההנחה, המשתמעת מהקדמת הרצי"ה ל'מוסר אביך', כי חיבור זה נכתב במקור בפנקס בפני עצמו, כחיבור יזום על ידי הראי"ה, והרצי"ה כעורך ביצע בעיקר סידור וחלוקה פנימית. אלא שבינתיים התברר כי הנחה זו בטעות יסודה. מספר חודשים לאחר פרסום המאמר, וזמן קצר להפתיע מאז יציאת הכרך השני של פנקסי הראי"ה, הוציא מכון הרצי"ה כרך שלישי של פנקסי הראי"ה (שכמעט לא זכה, בניגוד לקודמו, לתשומת לב ציבורית). כרך זה, עבה מקודמו, מכיל שלושה פנקסים: האחד מתקופת ירושלים, ושני הראשונים (פנקסים ט"ו-ט"ז) מתוארכים על ידי העורכים לשנות התר"נ, לאור דברי הלכה ועוד שנמצאים בפנקסים, ונדפסו על ידי הרצי"ה במקומות אחרים בתיארוך זה. עיון בפנקסים הללו מראה כי הראי"ה לא התכוון לכתוב חיבור בענייני מוסר, ומבחינה טכנית 'מוסר אביך' אינו שונה משאר הספרים שערך הרצי"ה מכתביו של אביו: מדובר בליקוט של פיסקאות פזורות לאורך פנקסים המכילים גם תכנים רבים אחרים. לפיכך אין מקום להשוואה שערכתי בנקודה זו (עניין זה, כשלעצמו, משקף את הדינאמיות העזה השוררת עד היום במחקר כתביו של הראי"ה, עד כדי שתאוריה הנראית בנויה היטב עלולה למחרת בבוקר, עם פרסום כתבים חדשים, להתברר כשגויה).
עם זאת, השערה אחרת שהעליתי זוכה לאור הפנקסים הללו לאישוש חד-משמעי. בשאלת תיארוך פרקי 'מוסר אביך', כתבתי (הערה 45) כי הצדק עם הרב משה צבי נריה שהחיבור נכתב עוד בזיימל, שלא כהשערתו של הרב פרופ' יהודה מירסקי כי הדברים נכתבו בבויסק על רקע פולמוס המוסר. פנקסים ט"ו-ט"ז, מהם נלקחו הפיסקאות שנכללו ב'מוסר אביך', תוארכו כאמור על ידי העורכים לשנות התר"נ, כשהם אינם מכריעים האם מדובר בתקופת זיימל או תקופת בויסק. אולם סקירת תכני הפנקסים הללו, מעלה בבירור כי הם נכתבו בזיימל דווקא. זאת, משום הריכוז יוצא הדופן הקיים בהם של עיסוק מפורש ונרחב בענייני קבלה וחכמת הנסתר, בסגנון קבלי קלאסי שכמעט אין לו מקבילה בכל שאר כתביו של הראי"ה שנדפסו עד היום, תוך עיסוק פרשני ממושך בכתביהם של ר' חיים ויטאל, ר' משה קורדובירו, הרמח"ל ואחרים מגדולי המקובלים (דבר זה אמור לגרום, אגב, לקטיעה זמנית של עבודת ר' יוסף אביב"י על ספרו שכמעט הושלם אודות קבלת הראי"ה. לאור הפנקסים הללו, סבורני כי אביב"י יצטרך לעדכן חלקים גדולים מספרו…). לדעתי אין ספק כי עיסוק מפורש וישיר שכזה בחכמת הנסתר, יש לשייכו לתקופת זיימל, היא התקופה שלגביה יש לנו ידיעות ברורות על עיסוק אינטנסיבי של הראי"ה בחכמת הנסתר ולימודו עם גדולי המקובלים בסביבתו, דוגמת ר' שלמה אלישיב בעל 'לשם שבו ואחלמה' וכן ר' פנחס לינטופ מבירז', כפי שהעיד הרצי"ה (לשלשה באלול, ירושלים תרצ"ח, עמ' ה'-ו'; וראו עוד בספרו של הרמ"צ נריה, משנת הרב, ת"א תש"מ, עמ' 18-20; ובפרוטרוט, בספרו טל הראי"ה, כפר הראה תשמ"ה, עמ' ק"ג-ק"ד, קכ"ג-קכ"ה). בנוסף, לקראת סוף פנקס ט"ז ישנו קטע שכפי שהעירו העורכים נדפס גם בחבש פאר מהדורת תרפ"ה, שם ציין המו"ל ר' יצחק אריאלי כי מדובר במאמר שנכתב על ידי הראי"ה אגב מסעו בעיירות צפון ליטא לחיזוק הדקדוק בפרטי הלכות תפילין – אותו ערך בשנים שלאחר הדפסת המהדורה הראשונה של חבש פאר בתרנ"א. לאור העובדות הללו (ואחרות נוספות, דוגמת הדמיון בין מספר דרושים בפנקסים הנוכחיים לבין דרושים ב'מדבר שור', שנכתב בשנתיים האחרונות לתקופת זיימל) יש לקבוע חד-משמעית כי פרקי מוסר אביך נכתבו באמצע תקופת זיימל.

2. חייב אני התנצלות לרב פרופ' יהודה מירסקי, על שדבריו אודות 'לנבוכי הדור' הוצגו במאמרי (הערה 12) באופן שאינו מדוייק: ציינתי שם את השערתו כי לא מדובר בהכרח בחיבור בעל היקף של ממש אלא ייתכן שהכוונה לכתבים העוסקים בטעמי המצוות – אך לא ציינתי את הסתייגותו של מירסקי עצמו מהשערה זו, כשכתב בסוף דיונו כי רק לאחר יציאת כל הכתבים לאור נוכל לדעת את העובדות במדוייק.
כמו כן, הקורא את ההערה מתרשם בטעות כי מירסקי עצמו סבור כי "ספר כזה מעולם לא היה קיים", שכך כתוב: "…הניח מירסקי בעקבות קודמיו, ובהתבסס על עדות הרב ישעיהו הדרי בשם הרצי"ה, ש'ספר כזה מעולם לא היה קיים' (!), כי הראי"ה לא כתב חיבור בעל היקף של ממש". אלא שמעולם לא התכוונתי לומר כי מירסקי בעצמו מניח שלא היה קיים ספר כזה; במקור כתבתי כי מירסקי הניח – בהתבסס על דברים שמסר הרב הדרי בשם הרצי"ה לפיהם לא היה קיים ספר כזה – שלא מדובר בחיבור בעל היקף של ממש. רק לאחר מכן, בשלב העריכה הלשונית של המאמר, הוכנס פסיק בין המילים "בשם הרצי"ה" לבין המילים "שספר כזה מעולם לא היה קיים", וכך הפכה אמירה זו זו מעדות שהובאה בשם הרצי"ה להנחה המיוחסת כביכול למירסקי עצמו. כשגיליתי טעות זו, שנוצרה על ידי קוצו של יו"ד, לצערי כבר לא היה סיפֵּק לתקן את הדברים.
יצוין כי תיקון הדברים הללו נעשה על ידי מירסקי עצמו בהערה שנדפסה בעמוד האחרון של גליון אקדמות הבא (כ"ו), אך כיוון שהקוראים עלולים להחמיץ תיקון זה צריכים הדברים לבוא גם כאן.

בסיום – קישור לסקירה שפרסמתי ברשת, המפרטת את ההבדלים בין המהדורה המלאה של 'לנבוכי הדור' לבין זו המצונזרת שפורסמה בדפוס (ושם קישורים לשתי סקירות קצרות נוספות, שלא כל התכנים בהם נכללו בהמשך במאמר הנוכחי).

תעלומת מעשה דברוריא – הצעת פיתרון

הסיפור המוזר של "מעשה דברוריא", שמקורו בנוסח פירוש רש"י למסכת עבודה זרה (י"ח ע"ב), העסיק מחברים רבים בדור האחרון, בין השאר עקב הפיכתה של ברוריא התנאית למודל של תלמידה חכמה ומנהיגה עבור הפמיניזם הדתי בדורנו. מאמר זה דן בסיפור "מעשה דברוריא" מכל היבטיו, ומבקש להציע פתרון חדש לשאלות שהועלו בסיפור.

המאמר פורסם בכתב העת אקדמות גליון כ"א, אלול תשס"ח, עמ' 140-159.

 

כמה תוספות בשולי המאמר:

  1. לאחר פרסום המאמר נתקלתי במאמרה של עליזה שנהר, "אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע", בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית – מוקדש לזכרו של ד"ר יוסף בורג, ירושלים תשס"א, עמ' 117-129. מאמר זה עוסק בדמותו של ר' מאיר בכלל ובמעשה דברוריא בפרט; אף שנהר העלתה את סדרת התמיהות אודות משמעות המעשה, אך הפיקה מהן בעיקר הגיגים שונים הנוגעים לחקר הפולקלור, תוך השוואה ארכנית לסיפור הניאוף המוזר על ר' מאיר שהזכרנו במאמרנו (הערה 24). לא נחה דעתה של שנהר עד שהעלתה את ההשערה, שהמעשה עם ר' מאיר שהניח לאשה לירוק עליו שבע פעמים שכן גדול השלום, הומצא כדי "לבטל את רושם האגדה על יחסי ר' מאיר וברוריה, ותוצאותיה הטראגיות של התנהגותו של ר' מאיר" (עמ' 124 הערה 24). הדברים תמוהים , שכן מעשה זה נזכר כבר בתלמוד הירושלמי (סוטה א' ד') ובמדרשים כגון ויקרא רבה (ט' ט'), בעוד 'מעשה דברוריא' מופיע לראשונה לכל המוקדם בפירוש רש"י.
    אגב, כפי ששנהר מציינת נכונה, ההתייחסות למעשה הניאוף שהוא "מעשה מכוער", "וכבר צווח על זה רבינו הגר"א" וכו', נכתבה על ידי הרב אהרן היימן (בספרו תולדות תנאים ואמוראים [ח"ג – לונדון תר"ע, עמ' 873]), ולא הרב משה דוד גרוס שאליו ואל חיבורו אבות הדורות ציינתי בטעות (אם כי לציון הנכון של כרך ועמוד).
  2. כמו כן מצאתי כי ההשערה אותה העליתי, לפיה "מעשה דברוריא" שבפירוש רש"י לא נכתב על ידו אלא שורבב לשם מאוחר יותר, הועלתה לפני כתשעים שנה על ידי ר' יואל זוסמן האדס מבירמינגהם, בספרו על הראשונים ואחרונים, לונדון תרפ"ח, עמ' 15; אלא שהוא סבור שהשרבוב נעשה בכוונה זדונית, על ידי שונאי חז"ל ששלחו ידיהם בפירוש רש"י (סברה רחוקה מאד לדעתי). הוא גם דחה את הטענה כי חז"ל לא סיפרו מהו "מעשה דברוריא" כדי להגן על ר' מאיר, ושיער – כפי שיעשו לימים הרב יגאל אריאל ודניאל בויארין – כי "מעשה דברוריא" הוא זה המופיע במסכת עירובין (נ"ג ע"ב; השערה שדחיתי במאמרי). כך הוא כותב, כי כדי להסיר מרבי מאיר חרפה יש לקבוע שכל המובא מרש"י "מתחילתו ועד סופו בדוי ע"י הני תרביצאי, דאלו היה אמת ורז"ל רצו לכסות, היו אומרים דבעיא מיכסא. ומעשה דברוריא מפורש (עירובין נ"ג-נ"ד) בההוא תלמידא בטשא ביה, ונפש יקרה כר"מ לא יכול לחזות עזות ברה מרעיתו ולשתוק, ואזל לבבל".
  3. זמן קצר לאחר פרסום מאמרי, יצא לאור הכרך השלישי מספרו של הרב בנימין לאו, חכמים, ירושלים תשס"ט. אחד מחמשת שערי הספר מוקדש לדמותו של רבי מאיר, ובכלל זאת גם ברוריה ו"מעשה דברוריא". סדרת ספרים זו, שיצאו לה מוניטין בציבור הרחב, עוסקת בדמותם של התנאים מזווית שניתן לכנותה בית המדרש האקדמי, ואמנם לעיתים ניתן להרגיש בה קיומו של פן פופולאריסטי משהו, "עממי". פן זה, בענייננו, מתבטא באמירות דוגמת "לא צריך יותר מאזכור כפול [של דברי הרב אהרן היימן שהמעשה המכוער על רבי מאיר הינו שקר] כדי ליצור את המוטיבציה לידיעת הסיפור" (עמ' 243) או דוגמת הכתרת המעשה הזה כ"הסיפור המצונזר" (עמ' 221). ובפרט הקביעה כי "בסיוע גדולי ישראל הושכחה הגרסה על כישלון ר' מאיר ורק סיפורה של ברוריה נשאר חקוק בדפי התלמוד" – קביעה חסרת שחר בעיני, הן מפני שבתלמוד (סוף קידושין) אכן מופיע סיפור על מפגשו של רבי מאיר עם השטן (כפי שמציין הרב לאו עצמו בעמ' 216), ובעיקר מפני שלאמיתו של דבר "הגרסה על כשלון ר' מאיר" לא "הושכחה" ואין כאן "סיוע גדולי ישראל". אף אם נמצא מנקודת הנחה ששני הסיפורים מקורם ברובד מדרשי בעל ערך זהה, הרי שההבדל בגורלם טמון בעובדה שהסיפור האחד מעניק הסבר ופירוש לתוכנו של "מעשה דברוריא", ולפיכך בחר מי שבחר להעתיקו על הגליון בצד דברי הגמרא, ואילו הסיפור האחר, הארכני והדמיוני (ובלשונו של הרב לאו: "עממי מובהק", "אנכרוניסטי ומשלב מוטיבים על-טבעיים" – עמ' 224), לא נמצא כבעל תועלת מספיקה על מנת להעתיקו בהקשר כלשהו, ללא "צנזור" וללא "השכחה".
    עתה לגבי ניתוחו של הרב לאו את "מעשה דברוריא" עצמו (עמ' 220). ראשית, הוא מתאר כי ברוריה "גם כשעברה את העבירה היא לא ידעה, רק אחר כך 'נודע לה'". אני מתקשה למצוא פשר למשפט זה; כיצד ניתן לא לדעת על עבירה מסוג זה בשעה שעושים אותה? הפירוש הפשוט של "כשנודע לה" הוא ההתוודעות לכך שהיה מדובר במלכודת שהטמין לה בעלה. ולפי נוסחת כתב היד, המדוייקת יותר לדעתי, "כשנודע הדבר", מדובר כנראה על פרסום המעשה (או חלקו) ברבים, או לחילופין שנודע דבר החטא לבעלה. שנית, הוא כותב כי "באישיותה הכבירה היא לוקחת אחריות על חטאה ומתאבדת". הדברים מעוררים תמיהה: התאבדות, ברוב המקרים, הינה מעשה של בריחה מאחריות דווקא. נטילת אחריות פירושה עמידה מול העובדות ולא התחמקות מהן על ידי קיפוח החיים. פרשנותו של הרב לאו, לפיה ההתאבדות נעשתה לשם תשובה וכפרה (בדומה לאלעזר בן דורדיא ויקום איש צרורות), אפשרית רק לפי פרשנותו הנזכרת לנוסח הדפוס, וכאמור קשה לדחוק זאת בהגיונו של הסיפור.

 

והערה נוספת, מן הצד:

  • יש מקוראי המאמר שהביעו מורת רוח מסגנונו (שהותאם לבמה בה פורסם), ויותר מכך מהטענה המרכזית שבו, שהפירוש המופיע ברש"י על מעשה דברוריא – המודפס על דף הגמרא מזה מאות שנים – לא יצא מתחת ידי רש"י אלא מקורו בתלמיד טועה והוא שורבב לשם בשגגה. טענה שאינה נסמכת על גילויים בכתבי יד (אין גילויים כאלה, אולי משום שגם אין כתבי יד של רש"י למסכת עבודה זרה, מלבד זה הבודד שנזכר במאמר), אלא בעיקר על הקשיים והתמיהות המרובות העולות מתוך הסיפור כשלעצמו (לצד כמה ראיות נסיבתיות). לטענתם, היות שאנו רואים כי במנורת המאור ובמהרי"ל קיבלו באופן כללי את הסיפור מבלי לפקפק בייחוסו לרש"י (וראו הנכתב על כך בסוף הערה 33 בגוף המאמר), הרי שלא ניתן לטעון אחרת רק מכוח סברא. ובכן, ייתכן כי הללו יתעניינו לקרוא את הדברים הבאים, הלקוחים מספרו של רבי יעקב עדס 'דברי יעקב – בתשובות הגרי"ש' (ירושלים תשע"ג), עמ' רס"ג [בדילוג על הערות מוסגרות]:

    ש להביא כאן שבחורף של שנת תשנ"ד הייתי אצל מרן הגריש"א [=הגאון ר' יוסף שלום אלישיב] בביתו, ונתגלגל הדברים שהזכיר הרב לשבח את ברוריה אשתו של רבי מאיר, שלמדה הרבה מאד תורה, ואמרתי בזה לרב, שהרי סופה של ברוריה היה במעשה לא טוב המבואר ברש"י בעבודה זרה דף י"ח ע"ב. וכמדומה שהרב הגיב על זה, שהמעשה לא היה ולא נברא, ואמר הרב את זה בנחרצות טובא.
    וצריך ביאור בכוונתו, שהרי מפורש מעשה זה ברש"י בעבודה זרה דף י"ח ע"ב, וביותר שפירש רש"י שלמעשה זה כוונת הגמרא עצמה שם. וכנראה דסבירא ליה להגריש"א שתלמיד טועה הכניס הדברים אלו בנוסח של רש"י ולא כתב רש"י דבר זה מימיו.
    ושורש טעמו לזה, כנראה מפני שלא יתכן בשום אופן כזה מעשה, חדא שהרי היה אסור לרבי מאיר באיסור חמור לעשות כזה מעשה, ועוד דלא יתכן על ברוריה שנהגה ככתוב שם. והנה שמעתי רבים שמתקשים בדברי רש"י איך יתכן שעשה רבי מאיר מעשה שלכאורה נוגד טובא את ההלכה, ובדברי הרב מתיישב הכל
    ".