ביטול קידושין משום מקח טעות: השגות על מאמר – ותגובה נוספת

בתחומין כרך כ"ד (תשס"ד) פרסם הרב דוד בס שליט"א (המכהן בין השאר כדיין בבית הדין לגיור) מאמר שעסק בשאלת ביטול קידושין למפרע מדין מקח טעות, כפיתרון למקרים מסויימים של עגינות. על המאמר הזה כתבתי בזמנו שורה של השגות, שבמרכזן הטענה כי דעות הפוסקים הוצגו במאמר באופן מגמתי. לאחר גלגולים שונים התפרסמו ההשגות בשנה הקודמת ב'תחומין', כשרצופה אליהן תשובתו של הרב בס על הדברים. להלן יובאו תחילה ההשגות שלי על הרב בס כפי שפורסמו ב'תחומין'; את תשובתו שם – שאין לי רשות עליה – לא אוכל להביא כאן, אך אני ממליץ לקוראים ללכת ולעיין בה. מכל מקום, על דברי התשובה שלו כתבתי תגובה נוספת, שאף היא תובא כאן.

מאמר ההשגות פורסם בתחומין כרך ל"א (תשע"א), עמ' 282-290. הגירסה שפורסמה עברה כרגיל עריכה אגרסיבית למדי בידי עורכי 'תחומין' (כולל קיצור מופלג בתיאור שיטת הראי"ה קוק, השמטת הערה המתארת את הרקע לתשובת האיגרות משה, ועוד), כך שרצוי בהחלט לקרוא את הדברים במקורם כפי שיצאו מתחת ידי; את המאמר המקורי ניתן למצוא כאן.

 

 

ולהלן התגובה שלי (שטרם פורסמה בדפוס) לתשובתו של הרב בס על השגותי בתחומין שם.

גיוס נשים לצבא – וגיוס חתנים לצה"ל

מאמר זה, המהווה חציה הראשון של עבודה רחבה יותר (החצי השני – העוסק בסוגיית כלי גבר – טרם פורסם), עוסק בסוגייה של שירות נשים בצבא, על רקע האיסור העקרוני – המוסכם על רוב ככל הרבנים הראשיים מקום המדינה ועד היום – לבנות להתגייס לצה"ל.

במקור נכתב המאמר על הנושא הזה בלבד, כשבסופו צורף נספח העוסק בשאלת ההיתר לחתנים בשנת חופתם להתגייס לצה"ל בימינו. משיקולי עריכה שונים (וראו להלן) אוחד לבסוף הנספח עם גוף המאמר, תוך יצירת כותרת הכלאיים "גיוס נשים וחתנים לצבא".

המאמר פורסם בשנתון תחומין כרך כ"ט, תשס"ט, עמ' 462-470.

 

 

מלבד יצירת כותרת-הכלאיים הנזכרת, נעשו שינויים נוספים במאמר בשלב העריכה, בפרט באשר לחלק שנכתב במקור כנספח – שאלת גיוס חתנים לצה"ל לאחר חופתם. הרקע לשינויים הללו היה אירוע שהתרחש בחודשים בהם נערך המאמר, ובו קצין קרבי שהיה בשבעת ימי המשתה שלאחר החופה חזר ליחידתו בעקבות יציאה למבצע צבאי גדול, ובמהלך המבצע נפצע קשה. מגמת העריכה היתה, כנראה על רקע הרגישות הציבורית והפרטית של הפרשה – שהיתה אז בלב התודעה הציבורית – להקהות מעט את מסקנות המאמר בנוגע לשאלת יציאת חתן מחדרו למלחמת מצוה. אולם מאחר שמדובר בשאלה עקרונית, והמאמר נכתב עוד קודם להתרחשות האירוע, אני מפרסם כאן את הדברים בצביונם המקורי.

 

 

בחלק שבסוף המאמר, אודות גיוס חתן מחדרו, דנתי בדעתו של החזון איש בעניין זה, ולצד הערות שונות ציינתי גם לדברי הרב שלמה גורן, שהיה היחיד שהצלחתי למצוא שעסק בנקודה שבה דן גם החזון איש. בינתיים זכיתי למצוא סימוכין לדברים שכתבתי, בספרו של הרב שלום משאש (רבה הספרדי של ירושלים), בשו"ת שמ"ש ומגן יורה דעה סימן כ', שם כתב הרב משאש כי הדין שחתן יוצא מחדרו למלחמת מצוה, זהו "דוקא אם אין להם מספיק חיילים לעמוד במלחמה, והם צריכים לחתן ולכלה לתלמידי חכמים. אם אם יש די מספיק לעמוד בקשרי המלחמה, גם במלחמת מצוה החתן והת"ח אין יוצאים" (והביא לכך כמה סימוכין, עיינו בפנים).

מצות יישוב ארץ ישראל – דאורייתא או דרבנן

מאמר זה מוקדש לסיכום שיטתו ההלכתית של אבי מורי הרב יהודה הרצל הנקין שליט"א, כפי שנתלבנה במקומות שונים בספרו שו"ת בני בנים, בשאלת הגדר ההלכתי של מצות יישוב ארץ ישראל. בניגוד למוסכמה, המבוססת על קריאה בלתי מדוייקת של דברי הפתחי תשובה (אבן העזר סימן ע"ה), כי "כל הראשונים והאחרונים" סוברים כרמב"ן שמדובר במצוה מן התורה, הרי שעיון קפדני בדברי גדולי הראשונים מעלה שניתן להגדיר ארבע שיטות שונות בהתייחסות למצוה זו, וכי רוב הראשונים כנראה לא סברו בזאת כרמב"ן.

מלבד הסיכום, התמצות והריכוז למקום אחד, הוספתי במאמר גם כמה דברים משלי, דוגמת הבאת הראיה החדשה מדברי תלמיד רש"י בפירושו למסכת אבות, השוואת השגותיו של הרמב"ן על ספר המצוות זו לזו, ועוד.

המאמר פורסם בשנתון תחומין כרך כ"ח, תשס"ח, עמ' 345-354.

 

 

במקרה הנוכחי, עיבודו של המאמר על ידי עורכי 'תחומין' לא פגע בדרך כלל בבהירות הדברים – מלבד בפיסקאות הראשונות, הפותחות את המאמר, ולפיכך ארצה להביאן כאן בנוסח המקורי:

רוב רבותינו האחרונים, בפרט אלה שחיו בארץ, נקטו כשיטת הרמב"ן שמצות כיבוש ויישוב הארץ היא מן התורה. אולם, דומה שרבים לא נתנו ביטוי לקיום השיטות השונות בעניין, ועד השנים האחרונות כמעט לא היה מי שסקר באופן מקיף את דעות הראשונים בנידון והתייחס למלוא ההבדלים ביניהם; לכן אין להכריע בפשטות דוקא כשיטה זו, בין השאר עקב הכלל הנקוט בידינו שאם אחרונים לא ראו ראשונים, אין הלכה כאחרונים.

אמנם בדורותינו הושמעה הדעה שרוב הראשונים סוברים כרמב"ן, אך דעה זו נובעת מיצירת זהות וקישור בין הדינים שתיקנו חז"ל ביישוב הארץ (כמו הרשות לכפות לעלות לארץ וקניית שדה בא"י בשבת מנכרי) לבין גדר מצות יישוב הארץ, קישור שהביא ממילא למסקנה שכל מי שהביא את הדינים הללו להלכה סובר שיישוב הארץ הוא מן התורה. אולם זוהי ראיה רופפת, שכן הקישור הנ"ל איננו מוכרח וניתן להסביר בדרכים שונות את תקנות חז"ל בנושא זה .

בפרט, רבים הבינו מדברי הפתחי תשובה (אבן העזר סימן ע"ה אות ו') ש"כל הפוסקים, ראשונים ואחרונים" סוברים כרמב"ן שזו מצוה מן התורה. אולם אין זו כוונת דבריו של הפתחי תשובה, ועיון במקור דבריו – שו"ת מעיל צדקה (סימן כ"ו) – מוכיח זאת; מה שכתב הוא שכולם חולקים על דעת רבנו חיים הכהן שאין מצות יישוב הארץ היום אפילו מדרבנן . ובאמת לא ייתכן לפרש אחרת בכוונת הפתחי תשובה, כי למעשה יש ראשונים רבים שלא כתבו כרמב"ן, כפי שנפרט להלן, והפתחי תשובה לא יחלוק על כך.

דבר נוסף שארצה לצרף כאן, הוא מספר הערות שרשמתי על דברי הרב צבי יהודה הכהן קוק בנושא זה של מצות יישוב ארץ ישראל. הרצי"ה קוק היה, כידוע, בין המבססים הבולטים ביותר של דעת הרמב"ן בדור האחרון, וחזר והדגיש כי הסיבה שהרמב"ם לא מנה את יישוב ארץ ישראל במניין תרי"ג המצוות, היא על פי שיטתו בשורש הרביעי שמצוות הכוללות את התורה כולה אינן נמנות כמצוה פרטית (על דחיית הסבר זה ראו בגוף המאמר).

1. האור זרוע, המובא ברמ"א (אורח חיים סימן ש"ו סעיף י"א) מתיר אמירה לגוי בשבת לטובת יישוב ארץ ישראל בתנאי שהגוי יכתוב בכתב לועזי, האסור לשיטתו מדרבנן, ושאין להתיר זאת במקרה שהגוי יעשה מלאכה האסורה מן התורה. הרצי"ה כותב שדעת האור זרוע בזה הריהי דעת יחיד דחויה, כמבואר בביאור הלכה (שם ד"ה בכתב שלהם: "ודברי האו"ז והגה"מ שהביאו בשם רבינו יואל, דעת יחידאה היא ונדחית מכל הני רבוותא הנ"ל"). אולם מצאנו כי דווקא אביו של הרצי"ה, הראי"ה קוק, כתב שאין לזוז מפסק זה, שלא להתיר אמירה לגוי לטובת יישוב ארץ ישראל אלא בשבות דשבות: "ואע"פ שרוב הפוסקים חולקים על הא"ז, בזה שכתב שלהם אינו אסור אלא מדרבנן, מ"מ אי אפשר לזוז מפסק הרמ"א, שלא התירו אלא שבות דשבות משום ישוב א"י" (משפט כהן סי' קמ"ו). יש להעיר גם כי דבריו הנ"ל של הביאור הלכה כנגד דעת האור זרוע, אינם נוגעים ישירות לדין אמירה לנכרי בשבת עבור יישוב ארץ ישראל, אלא עניינם גדר איסור הכתיבה בכתב לועזי, האם מדאורייתא או מדרבנן (ורק כאחת מהוכחות רבות שהביא הביאור הלכה, הזכיר את ראיית המגן אברהם מדברי התוספות והרא"ש ש"על כתב שלהם יש איסור דאורייתא" ובכל זאת מותר לומר לנכרי משום יישוב ארץ ישראל).

2. הרב צבי ישראל טאו ('כי עין בעין יראו', עמ' קכ"ב-קכ"ט) דן בדעתו של הרצי"ה בדין יישוב הארץ, ובראייתו מדין "הכל מעלין לארץ ישראל" כי מדובר במצוה מן התורה; הוא מסביר בשמו (עמ' שם קכ"ג) שהסיבה שאין סתירה להוכחת "הכל מעלין" מכך שמעלין גם לירושלים – דבר שבוודאי אינו מצווה מהתורה – היא שזהו הידור מצוה, וכדוגמת ציצין שאינן מעכבין את המילה, שכשלעצמם אינם דוחים את השבת, אך כשבאים יחד עם המילה דוחים אותה. אך לעניות דעתי לא דמיא הא להא; לפי זה היה הדבר דומה רק אם העולה מחו"ל לארץ ישראל רוצה גם לעלות לירושלים. אבל המשנה מדברת גם על מי שכבר גר בארץ ישראל, ורוצה לעלות לירושלים – וכי על הידור מצוה כופין לגרש?

3. הרצי"ה כתב שכבר הוכח שדברי רבנו חיים הכהן הריהם מאיזה תלמיד טועה, כדברי המהרי"ט. אמנם, מלבד שלא הזכיר שרוב הפוסקים לא חשו למהרי"ט בזה (והרמ"א אף הביא את דברי רבנו חיים בדרכי משה) הוא גם הפנה לחת"ם סופר (בשו"ת, יורה דעה סימן רל"ג-רל"ד) כמי שקיבל את מסקנות המהרי"ט – והלא החת"ם סופר הוא דוגמא מובהקת להפך, למי שראה את המהרי"ט ולא קיבלו! שכן מזכיר את דברי רבנו חיים ובסמוך לה את תשובת המהרי"ט, ואיננו רומז כלל לדבריו של המהרי"ט שדברים אלה אינם מרבנו חיים, ואינו מפקפק כלל בעניין – ומכאן מוכח שאף על פי שראה ללא ספק את דברי המהרי"ט הנ"ל, לא קיבל את מסקנתו.

 

גדר חיוב נשים בבניין בית המקדש

מאמר העוסק בשאלת גדר חיוב נשים במצוות בניין בית המקדש, לאור הדינים המורים על כך שלכאורה מדובר במצוות עשה שהזמן גרמה.

המאמר פורסם בשנתון תחומין כרך כ"ה, אלון שבות תשס"ה, עמ' 497-500.

 

 

להלן מוצג הנוסח המקורי של המאמר.  מלבד מספר הרחבות בגוף הדברים, מצורף בסופו גם נספח המוקדש לטענה שהעלה בנושא זה הרב יהודה שביב, לפיה נשים אינן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן כאשר מדובר במצוות ציבור. נספח נוסף מוקדש לדיון בסברתו של בעל 'טורי אבן' בהגדרת מצוות עשה שהזמן גרמן, לאור נושא המאמר.