רבי יוסף אליהו הענקין: "מרא דאתרא של אמריקה"

מאמר ביוגרפי מקיף אודות סבי-זקני, רבי יוסף אליהו הענקין (ליטא תרמ"א – ניו יורק תשל"ג), שנכתב לרגל פרסום קובץ כתבים, מאמרים ואיגרות שלו.

המאמר פורסם במאסף התורני ישורון כרך כ', אביב תשס"ח, עמ' קכ"ה-קע"א.
כדי להקטין את משקל הקובץ הוצרכתי לחתוך ממנו כמה צילומי כתבי יד, שבמקור הוכנסו על ידי המערכת לצרכי המחשה.

 

 

להלן אציג את הנוסח המקורי של המאמר. המעיין ימצא הבדלים רבים מאד בינו לבין הנוסח שפורסם. מרבית ההבדלים נמנים על אחד משני דברים: א' – הוספות רבות של סיפורים ומעשים בעל פה, שלוקטו על ידי אנשי מערכת 'ישורון' מאנשים שונים שהכירו את נשוא המאמר בארצות הברית – והתודה נתונה להם על מאמציהם, בעניין זה ובכלל. ב' – השמטות או שינויי נוסח במקומות רבים לאורך המאמר. איני רוצה לירוק חלילה לבאר ממנה שתיתי ואני מוקיר אותה מאד, ולכן אסביר כי אנשי 'ישורון' מקפידים "ללכת בין הטיפות", כלשונם, ולהיזהר שלא "להרגיז" קבוצות מסויימות הנמנות על חלק מקהל היעד של הקובץ, על מנת לשמור על מעמדו של הקובץ, יוקרתו ותפוצתו. עם זאת, אני כשלעצמי מעוניין להביע את דברי כפי רצוני מלכתחילה, ולכן אני מפרסם את הנוסח המקורי.

 

 

מודעות פרסומת

תעלומת מעשה דברוריא – הצעת פיתרון

הסיפור המוזר של "מעשה דברוריא", שמקורו בנוסח פירוש רש"י למסכת עבודה זרה (י"ח ע"ב), העסיק מחברים רבים בדור האחרון, בין השאר עקב הפיכתה של ברוריא התנאית למודל של תלמידה חכמה ומנהיגה עבור הפמיניזם הדתי בדורנו. מאמר זה דן בסיפור "מעשה דברוריא" מכל היבטיו, ומבקש להציע פתרון חדש לשאלות שהועלו בסיפור.

המאמר פורסם בכתב העת אקדמות גליון כ"א, אלול תשס"ח, עמ' 140-159.

 

כמה תוספות בשולי המאמר:

  1. לאחר פרסום המאמר נתקלתי במאמרה של עליזה שנהר, "אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע", בתוך: שמחה רז (עורך), קובץ הציונות הדתית – מוקדש לזכרו של ד"ר יוסף בורג, ירושלים תשס"א, עמ' 117-129. מאמר זה עוסק בדמותו של ר' מאיר בכלל ובמעשה דברוריא בפרט; אף שנהר העלתה את סדרת התמיהות אודות משמעות המעשה, אך הפיקה מהן בעיקר הגיגים שונים הנוגעים לחקר הפולקלור, תוך השוואה ארכנית לסיפור הניאוף המוזר על ר' מאיר שהזכרנו במאמרנו (הערה 24). לא נחה דעתה של שנהר עד שהעלתה את ההשערה, שהמעשה עם ר' מאיר שהניח לאשה לירוק עליו שבע פעמים שכן גדול השלום, הומצא כדי "לבטל את רושם האגדה על יחסי ר' מאיר וברוריה, ותוצאותיה הטראגיות של התנהגותו של ר' מאיר" (עמ' 124 הערה 24). הדברים תמוהים , שכן מעשה זה נזכר כבר בתלמוד הירושלמי (סוטה א' ד') ובמדרשים כגון ויקרא רבה (ט' ט'), בעוד 'מעשה דברוריא' מופיע לראשונה לכל המוקדם בפירוש רש"י.
    אגב, כפי ששנהר מציינת נכונה, ההתייחסות למעשה הניאוף שהוא "מעשה מכוער", "וכבר צווח על זה רבינו הגר"א" וכו', נכתבה על ידי הרב אהרן היימן (בספרו תולדות תנאים ואמוראים [ח"ג – לונדון תר"ע, עמ' 873]), ולא הרב משה דוד גרוס שאליו ואל חיבורו אבות הדורות ציינתי בטעות (אם כי לציון הנכון של כרך ועמוד).
  2. כמו כן מצאתי כי ההשערה אותה העליתי, לפיה "מעשה דברוריא" שבפירוש רש"י לא נכתב על ידו אלא שורבב לשם מאוחר יותר, הועלתה לפני כתשעים שנה על ידי ר' יואל זוסמן האדס מבירמינגהם, בספרו על הראשונים ואחרונים, לונדון תרפ"ח, עמ' 15; אלא שהוא סבור שהשרבוב נעשה בכוונה זדונית, על ידי שונאי חז"ל ששלחו ידיהם בפירוש רש"י (סברה רחוקה מאד לדעתי). הוא גם דחה את הטענה כי חז"ל לא סיפרו מהו "מעשה דברוריא" כדי להגן על ר' מאיר, ושיער – כפי שיעשו לימים הרב יגאל אריאל ודניאל בויארין – כי "מעשה דברוריא" הוא זה המופיע במסכת עירובין (נ"ג ע"ב; השערה שדחיתי במאמרי). כך הוא כותב, כי כדי להסיר מרבי מאיר חרפה יש לקבוע שכל המובא מרש"י "מתחילתו ועד סופו בדוי ע"י הני תרביצאי, דאלו היה אמת ורז"ל רצו לכסות, היו אומרים דבעיא מיכסא. ומעשה דברוריא מפורש (עירובין נ"ג-נ"ד) בההוא תלמידא בטשא ביה, ונפש יקרה כר"מ לא יכול לחזות עזות ברה מרעיתו ולשתוק, ואזל לבבל".
  3. זמן קצר לאחר פרסום מאמרי, יצא לאור הכרך השלישי מספרו של הרב בנימין לאו, חכמים, ירושלים תשס"ט. אחד מחמשת שערי הספר מוקדש לדמותו של רבי מאיר, ובכלל זאת גם ברוריה ו"מעשה דברוריא". סדרת ספרים זו, שיצאו לה מוניטין בציבור הרחב, עוסקת בדמותם של התנאים מזווית שניתן לכנותה בית המדרש האקדמי, ואמנם לעיתים ניתן להרגיש בה קיומו של פן פופולאריסטי משהו, "עממי". פן זה, בענייננו, מתבטא באמירות דוגמת "לא צריך יותר מאזכור כפול [של דברי הרב אהרן היימן שהמעשה המכוער על רבי מאיר הינו שקר] כדי ליצור את המוטיבציה לידיעת הסיפור" (עמ' 243) או דוגמת הכתרת המעשה הזה כ"הסיפור המצונזר" (עמ' 221). ובפרט הקביעה כי "בסיוע גדולי ישראל הושכחה הגרסה על כישלון ר' מאיר ורק סיפורה של ברוריה נשאר חקוק בדפי התלמוד" – קביעה חסרת שחר בעיני, הן מפני שבתלמוד (סוף קידושין) אכן מופיע סיפור על מפגשו של רבי מאיר עם השטן (כפי שמציין הרב לאו עצמו בעמ' 216), ובעיקר מפני שלאמיתו של דבר "הגרסה על כשלון ר' מאיר" לא "הושכחה" ואין כאן "סיוע גדולי ישראל". אף אם נמצא מנקודת הנחה ששני הסיפורים מקורם ברובד מדרשי בעל ערך זהה, הרי שההבדל בגורלם טמון בעובדה שהסיפור האחד מעניק הסבר ופירוש לתוכנו של "מעשה דברוריא", ולפיכך בחר מי שבחר להעתיקו על הגליון בצד דברי הגמרא, ואילו הסיפור האחר, הארכני והדמיוני (ובלשונו של הרב לאו: "עממי מובהק", "אנכרוניסטי ומשלב מוטיבים על-טבעיים" – עמ' 224), לא נמצא כבעל תועלת מספיקה על מנת להעתיקו בהקשר כלשהו, ללא "צנזור" וללא "השכחה".
    עתה לגבי ניתוחו של הרב לאו את "מעשה דברוריא" עצמו (עמ' 220). ראשית, הוא מתאר כי ברוריה "גם כשעברה את העבירה היא לא ידעה, רק אחר כך 'נודע לה'". אני מתקשה למצוא פשר למשפט זה; כיצד ניתן לא לדעת על עבירה מסוג זה בשעה שעושים אותה? הפירוש הפשוט של "כשנודע לה" הוא ההתוודעות לכך שהיה מדובר במלכודת שהטמין לה בעלה. ולפי נוסחת כתב היד, המדוייקת יותר לדעתי, "כשנודע הדבר", מדובר כנראה על פרסום המעשה (או חלקו) ברבים, או לחילופין שנודע דבר החטא לבעלה. שנית, הוא כותב כי "באישיותה הכבירה היא לוקחת אחריות על חטאה ומתאבדת". הדברים מעוררים תמיהה: התאבדות, ברוב המקרים, הינה מעשה של בריחה מאחריות דווקא. נטילת אחריות פירושה עמידה מול העובדות ולא התחמקות מהן על ידי קיפוח החיים. פרשנותו של הרב לאו, לפיה ההתאבדות נעשתה לשם תשובה וכפרה (בדומה לאלעזר בן דורדיא ויקום איש צרורות), אפשרית רק לפי פרשנותו הנזכרת לנוסח הדפוס, וכאמור קשה לדחוק זאת בהגיונו של הסיפור.

 

והערה נוספת, מן הצד:

  • יש מקוראי המאמר שהביעו מורת רוח מסגנונו (שהותאם לבמה בה פורסם), ויותר מכך מהטענה המרכזית שבו, שהפירוש המופיע ברש"י על מעשה דברוריא – המודפס על דף הגמרא מזה מאות שנים – לא יצא מתחת ידי רש"י אלא מקורו בתלמיד טועה והוא שורבב לשם בשגגה. טענה שאינה נסמכת על גילויים בכתבי יד (אין גילויים כאלה, אולי משום שגם אין כתבי יד של רש"י למסכת עבודה זרה, מלבד זה הבודד שנזכר במאמר), אלא בעיקר על הקשיים והתמיהות המרובות העולות מתוך הסיפור כשלעצמו (לצד כמה ראיות נסיבתיות). לטענתם, היות שאנו רואים כי במנורת המאור ובמהרי"ל קיבלו באופן כללי את הסיפור מבלי לפקפק בייחוסו לרש"י (וראו הנכתב על כך בסוף הערה 33 בגוף המאמר), הרי שלא ניתן לטעון אחרת רק מכוח סברא. ובכן, ייתכן כי הללו יתעניינו לקרוא את הדברים הבאים, הלקוחים מספרו של רבי יעקב עדס 'דברי יעקב – בתשובות הגרי"ש' (ירושלים תשע"ג), עמ' רס"ג [בדילוג על הערות מוסגרות]:

    ש להביא כאן שבחורף של שנת תשנ"ד הייתי אצל מרן הגריש"א [=הגאון ר' יוסף שלום אלישיב] בביתו, ונתגלגל הדברים שהזכיר הרב לשבח את ברוריה אשתו של רבי מאיר, שלמדה הרבה מאד תורה, ואמרתי בזה לרב, שהרי סופה של ברוריה היה במעשה לא טוב המבואר ברש"י בעבודה זרה דף י"ח ע"ב. וכמדומה שהרב הגיב על זה, שהמעשה לא היה ולא נברא, ואמר הרב את זה בנחרצות טובא.
    וצריך ביאור בכוונתו, שהרי מפורש מעשה זה ברש"י בעבודה זרה דף י"ח ע"ב, וביותר שפירש רש"י שלמעשה זה כוונת הגמרא עצמה שם. וכנראה דסבירא ליה להגריש"א שתלמיד טועה הכניס הדברים אלו בנוסח של רש"י ולא כתב רש"י דבר זה מימיו.
    ושורש טעמו לזה, כנראה מפני שלא יתכן בשום אופן כזה מעשה, חדא שהרי היה אסור לרבי מאיר באיסור חמור לעשות כזה מעשה, ועוד דלא יתכן על ברוריה שנהגה ככתוב שם. והנה שמעתי רבים שמתקשים בדברי רש"י איך יתכן שעשה רבי מאיר מעשה שלכאורה נוגד טובא את ההלכה, ובדברי הרב מתיישב הכל
    ".

 

כתב יד: הקדשת אב"ד וילנה רבי בצלאל הכהן לאב"ד דווינסק

בספריית ישיבת 'ניר' בקרית ארבע נמצא חלק גדול מארכיונו של הרב ישראל פורת, מתלמידיו של הראי"ה קוק, ששימש כרב בקליבלנד שבארה"ב. בארכיון זה נמצאים בין השאר מספר ספרים נדירים, שהתגלגלו אל הרב פורת מספריותיהם של רבנים שונים (הרב מרדכי קלצקי [ווילנא תר"ל? – באנגור תרצ"ג], הרב יצחק אייזיק כהנא [אפהידא ? – ברוקלין תשי"ט], ועוד). בין הספרים הללו נמצא טופס הספר 'ראשית ביכורים' שהדפיס רבי בצלאל הכהן מווילנא בשנת תרכ"ט, כשעל גביו נמצאת הקדשה מאת המחבר לרבי שאול זעליג הכהן אב"ד דווינסק.

נוסח ההקדשה, בצירוף מבוא ביוגרפי וצילום, פורסמו בביטאון עלוני ממרא גליון 121, תשס"ח, עמ' 181-184.

 

ביקורת: ספר נחלת יעקב (זיסברג)

מאמר ביקורת מפורט על ספרו של הרב יעקב זיסברג על מצות ישוב ארץ ישראל. ספרו של הרב זיסברג, 'נחלת יעקב', הינו החיבור המקיף ביותר (930 עמ') שנכתב על מצות יישוב ארץ ישראל, כאשר מגמתו המוצהרת היא להוכיח כי רוב הראשונים (והאחרונים) סוברים כשיטת הרמב"ן, שמדובר במצות עשה מן התורה. לטעמי מגמה זו היטתה מעט את השורה בחלק מהמקרים, ועל כך (בעיקר) הערתי.

 

כפי שציינתי בפנים, כמה מהנקודות שהעליתי במהלך הביקורת מבוססות על המאמר שפרסמתי מוקדם יותר באותה שנה באותו נושא:  https://eitamhenkin.wordpress.com/2011/06/14/מצות-יישוב-ארץ-ישראל