ספיחי שביעית תשס"ח

סביב שנת השמיטה הקודמת פרסמתי בכתב העת 'עלוני ממרא' מאמר על תולדות היתר המכירה בשם "עובדות ומיתוסים בפולמוס השמיטה". בסמוך לו פרסמתי מאמר בשם "לאמיתה של שמיטה" שנכתב בשילוב עם שמריה גרשוני; שני המאמרים מהווים תגובה למאמר-נגדי בנושא שפורסם באותו גליון של 'עלוני ממרא', אלא שהראשון התמקד בהיסטוריה של פולמוס השמיטה ואילו השני עסק בענייני ההווה (ניתן למצוא אותו כאן).
בגליון שלאחר מכן פרסמתי מאמר קצר נוסף בנושא פולמוס השמיטה לדורותיו, שהריהו תגובה לתשובתו של בעל המאמר הנגדי על דברינו הראשונים. לרגל עמידתנו כעת בפרוס שביעית מצורפת התגובה הנוספת אל המאמר הראשון הנמצא כאן זה מכבר. (בנוגע למאמר הראשון כשלעצמו, מטבע הדברים הצטברו בינתיים עדכונים והוספות רבות, ואם ירצה ה' נזכה לפרסמן במהלך שנת השמיטה הבעל"ט).

 
המאמר פורסם בקובץ עלוני ממרא גליון 122, תשס"ט, עמ' 202-208.

 

 

מודעות פרסומת

מכותבי ראיה ומכתבי הראי"ה (ביקורת ספר)

מאמר ביקורת מקיף (שנערך יחד עם ידידי שמריה גרשוני) על ספרו המונומנטלי של הרב פרופ' נריה גוטל, מכותבי ראיה; ספר זה מוקדש לאיסוף איגרותיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק שפורסמו בדפוס (כ-2400 איגרות), ומיון הרישום הביבליוגרפי שלהם לפי שמות מקבלי האיגרות (מכותבים; למעלה מ-900 אישים). המאמר עומד על מעלותיו של הספר, אך גם על ליקויים שונים שנפלו בו, דוגמת אי זיהוי מכותבים או לחילופין זיהוי מוטעה, ומכיל גם רישום של למעלה ממאתיים איגרות של הראי"ה שאינן מופיעות בספר, הכוללות בין השאר כשמונים מכותבים חדשים.

המאמר פורסם בביטאון עלוני ממרא גליון 122, תשס"ט, עמ' 143-195.

 

 

 

כפי שכתבתי במאמר, גם לאחר עבודת האיסוף המחודשת איננו מתיימרים לומר שתיעדנו את כל האיגרות של הראי"ה שנדפסו לאורך השנים, בבמות נידחות יותר או פחות; אך את מספרן של הללו הערכתי בכמה עשרות. ואכן, לאחר פרסום המאמר התברר לנו כי איגרות נוספות שלא רשמנו נמצאות בספרו של יצחק אלפסי החכם המופלא (תשמ"ה) אודות הרב שלמה הכהן אהרונסון, בספרו של דוד תדהר במדים ובלא מדים (תרצ"ח), ועוד; גם מאישים שונים, ובפרט ר' אברהם זק"ש ושמוליק ישמח, קיבלנו הפניות לכמה ספרים נוספים בהם נדפסו איגרות של הראי"ה שלא נזכרו במכותבי ראיה ואף לא במאמרנו. זאת מלבד כמה וכמה איגרות חדשות שמתפרסמות לאחרונה מדי שנה בבמות שונות – כך שבהחלט יהיה ניתן לפרסם בעתיד מאמר נוסף, שישלים בינתיים את רישום איגרות הראי"ה הנוספות שפורסמו עד כה.

תיקון הכרחי אחר, הוא ביחס לרשום במאמר כי נמצא גואל להדפסת הכרכים הבאים של איגרות הראי"ה; ובכן השמחה היתה מוקדמת מדי, שכן האדם שהזכרנו, שהחל רק בשלב ראשוני מאד של המלאכה, פנה בינתיים לעסוק בענייני ציבור למיניהם. מה שכן ניתן לומר, הוא שמלאכה זו נמצאת כיום בין השאר בידיו של הרב זאב נוימן, שמזה שנים אוסף בשקידה רבה את איגרותיו של הראי"ה מארכיונים שונים, פרטיים וכלליים; תוכניתו של הרב נוימן היא להוציא תחילה מהדורה מתוקנת של איגרות הראי"ה חלק ד' (על כמה משיבושי המהדורה הנוכחית הערתי במאמר שלפנינו), ורק לאחר מכן להתפנות למלאכת הוצאת כרכים חדשים. בהקשר זה כדאי אולי לציין, כי על אוזלת היד בהוצאת הכרכים האחרונים של איגרות הראי"ה, כמו גם על הליקויים בחלק ד' של האיגרות, כבר העיר בשעתו חגי סגל, במאמרו הידוע "אורות באופל" (נקודה אלול תשמ"ז, גליון 113, עמ' 22. בעמ' 25 טען עוד סגל כי מכון הרצי"ה החליט "למנוע לפי שעה את הדפסת איגרות הראי"ה מן העשור האחרון לחייו", ואכמ"ל)

 

ט"ו באב – המחולות והחג

מאמר זה עוסק בהרחבה בכל הנוגע ליום ט"ו באב – "חג המחולות" – שהיה נהוג בזמן התנאים (ובעיקר בימי בית שני), ומתמקד בשתי שאלות: האחת – מה היו אופיו ומהותו של יום זה, והשניה – האמנם נחוג הוא, על מחולותיו ושידוכיו, בעיצומו של יום הכיפורים.

המאמר פורסם בביטאון עלוני ממרא גליון 122, תשס"ט, עמ' 49-74.

 

גיוס נשים לצבא – וגיוס חתנים לצה"ל

מאמר זה, המהווה חציה הראשון של עבודה רחבה יותר (החצי השני – העוסק בסוגיית כלי גבר – טרם פורסם), עוסק בסוגייה של שירות נשים בצבא, על רקע האיסור העקרוני – המוסכם על רוב ככל הרבנים הראשיים מקום המדינה ועד היום – לבנות להתגייס לצה"ל.

במקור נכתב המאמר על הנושא הזה בלבד, כשבסופו צורף נספח העוסק בשאלת ההיתר לחתנים בשנת חופתם להתגייס לצה"ל בימינו. משיקולי עריכה שונים (וראו להלן) אוחד לבסוף הנספח עם גוף המאמר, תוך יצירת כותרת הכלאיים "גיוס נשים וחתנים לצבא".

המאמר פורסם בשנתון תחומין כרך כ"ט, תשס"ט, עמ' 462-470.

 

 

מלבד יצירת כותרת-הכלאיים הנזכרת, נעשו שינויים נוספים במאמר בשלב העריכה, בפרט באשר לחלק שנכתב במקור כנספח – שאלת גיוס חתנים לצה"ל לאחר חופתם. הרקע לשינויים הללו היה אירוע שהתרחש בחודשים בהם נערך המאמר, ובו קצין קרבי שהיה בשבעת ימי המשתה שלאחר החופה חזר ליחידתו בעקבות יציאה למבצע צבאי גדול, ובמהלך המבצע נפצע קשה. מגמת העריכה היתה, כנראה על רקע הרגישות הציבורית והפרטית של הפרשה – שהיתה אז בלב התודעה הציבורית – להקהות מעט את מסקנות המאמר בנוגע לשאלת יציאת חתן מחדרו למלחמת מצוה. אולם מאחר שמדובר בשאלה עקרונית, והמאמר נכתב עוד קודם להתרחשות האירוע, אני מפרסם כאן את הדברים בצביונם המקורי.

 

 

בחלק שבסוף המאמר, אודות גיוס חתן מחדרו, דנתי בדעתו של החזון איש בעניין זה, ולצד הערות שונות ציינתי גם לדברי הרב שלמה גורן, שהיה היחיד שהצלחתי למצוא שעסק בנקודה שבה דן גם החזון איש. בינתיים זכיתי למצוא סימוכין לדברים שכתבתי, בספרו של הרב שלום משאש (רבה הספרדי של ירושלים), בשו"ת שמ"ש ומגן יורה דעה סימן כ', שם כתב הרב משאש כי הדין שחתן יוצא מחדרו למלחמת מצוה, זהו "דוקא אם אין להם מספיק חיילים לעמוד במלחמה, והם צריכים לחתן ולכלה לתלמידי חכמים. אם אם יש די מספיק לעמוד בקשרי המלחמה, גם במלחמת מצוה החתן והת"ח אין יוצאים" (והביא לכך כמה סימוכין, עיינו בפנים).