ביטול קידושין משום מקח טעות: השגות על מאמר – ותגובה נוספת

בתחומין כרך כ"ד (תשס"ד) פרסם הרב דוד בס שליט"א (המכהן בין השאר כדיין בבית הדין לגיור) מאמר שעסק בשאלת ביטול קידושין למפרע מדין מקח טעות, כפיתרון למקרים מסויימים של עגינות. על המאמר הזה כתבתי בזמנו שורה של השגות, שבמרכזן הטענה כי דעות הפוסקים הוצגו במאמר באופן מגמתי. לאחר גלגולים שונים התפרסמו ההשגות בשנה הקודמת ב'תחומין', כשרצופה אליהן תשובתו של הרב בס על הדברים. להלן יובאו תחילה ההשגות שלי על הרב בס כפי שפורסמו ב'תחומין'; את תשובתו שם – שאין לי רשות עליה – לא אוכל להביא כאן, אך אני ממליץ לקוראים ללכת ולעיין בה. מכל מקום, על דברי התשובה שלו כתבתי תגובה נוספת, שאף היא תובא כאן.

מאמר ההשגות פורסם בתחומין כרך ל"א (תשע"א), עמ' 282-290. הגירסה שפורסמה עברה כרגיל עריכה אגרסיבית למדי בידי עורכי 'תחומין' (כולל קיצור מופלג בתיאור שיטת הראי"ה קוק, השמטת הערה המתארת את הרקע לתשובת האיגרות משה, ועוד), כך שרצוי בהחלט לקרוא את הדברים במקורם כפי שיצאו מתחת ידי; את המאמר המקורי ניתן למצוא כאן.

 

 

ולהלן התגובה שלי (שטרם פורסמה בדפוס) לתשובתו של הרב בס על השגותי בתחומין שם.

מודעות פרסומת

עיון מחודש בפרשת מאסרו של מהר"ם מרוטנבורג

ראשיתו של מאמר זה בפולמוס שהתעורר בחורף תש"ע סביב הטענה שסיפור סירובו של מהר"ם מרוטנבורג לפדות עצמו משביו במחיר מופקע – הריהו מעשייה מאוחרת ללא בסיס היסטורי ממשי. בתגובה בעיתונות לטענה זו התייחסתי בשעתו לנימוקים החובבניים שנלוו לה ובמידה מסויימת גם למניעים צדדיים שעמדו מאחוריה (ואולי לא למותר לציין את העריכה האגרסיבית בויקיפדיה שנעשתה מייד לאחר פרסום הטענה). במאמר הנוכחי אני דן בהיבטים המחקריים-היסטוריים של השאלה הזו, המורכבת משתי נקודות עיקריות: האם העובדה שסיפור הסירוב נזכר לראשונה אצל המהרש"ל, כמאתיים וחמישים שנה לאחר פטירת מהר"ם, פירושה שהסיפור גם נולד בהכרח בתקופה מאוחרת, והאם היעדר אזכור לאותו סירוב בהתייחסות לפרשה שבצוואת רבי יהודה בן הרא"ש, כמו גם בתעודה היסטורית עתיקה נוספת, מוביל בהכרח למסקנה כי סיפור הסירוב לא היה ולא נברא. אני טוען כי התשובה לשתי השאלות – שלילית בהחלט, תוך הצבעה על אמינות מסורותיו של מהרש"ל, על לאקונות נוספות הקיימות בסיפור הדברים שבצוואת ר"י בן הראש ועל המגמה שהדריכה את כותב אותה תעודה היסטורית. תמיד ניתן לפקפק במסורות היסטוריות, אולם בענייננו אין לכך יסוד מוצק להתבסס עליו.
בחלקו השני של המאמר אני דן, לראשונה במחקר פרשה זו, בשאלת פדיית גויית מהר"ם בסכום עתק – לאור הלכה שנתפרשה עוד בימי רבי יצחק הזקן בעל התוספות (כמאה שנה לפני מהר"ם), הקובעת שאין לפדות במחיר מופקע גופת "אדם גדול בדורו" המוחזקת בידי שליט תאב בצע. הדברים מתבהרים על רקע מצבה של ההנהגה הרוחנית באשכנז באותו פרק היסטורי שבו נעשתה הפדייה.

המאמר פורסם בשנתון ירושתנו כרך ה', עמ' שי"א-שי"ח.

 

 

בשולי המאמר, באשר ל"פירוק" שערכתי לאותה תעודה עתיקה מוורמיזא, ארצה כאן לחדד את הדברים: חציה הראשון של התעודה, המתאר (כאמור בפנים) אירועים שנמשכו שבועות ספורים, מכיל פרטים רבים שלא היו יכולים להיכתב אלא על ידי בן אותו דור שבו אירע המעשה, המכיר היטב את שמם של כומר פלוני או שר פלמוני ולכן לא רק מסוגל לתעד זאת אלא גם מעוניין לתעד זאת (בעוד שעבור בן תקופה מאוחרת יותר – אפילו דור או שניים – סביר להניח שהשמות הללו כבר לא יאמרו דבר). החלק הזה של התעודה מסתיים עם כניסתו של מהר"ם לכלא, ואין בו אפילו פרט אחד בודד הנוגע להמשך חייו של מהר"ם מכאן ואילך. החלק השני של התעודה, לעומת זאת, מכיל נתונים שלמעשה רובם ככולם חקוקים על המצבה המשותפת של מהר"ם מרוטנבורג ופודה גוויתו ר' אלכסנדר זיקינד ווימפן. את החלק הזה היה יכול לחבר כמעט באותה מידה גם אדם בן זמננו שיבקר בבית הקברות היהודי העתיק בוורמס. ברור אפוא ששני חלקי התעודה נכתבו במקור בנפרד זה מזה, בזמנים שונים, ורק מאוחר יותר צורפו יחד על ידי כותב שהוסיף לתעודה המקורית מידע, אותו דלה אולי מנוסח המצבה שבוורמס (העיר שבה גם נמצאה התעודה) עם מעט נופך משלו. לפי הניתוח הזה ברור כי לא ניתן להסיק דבר מהיעדר אזכור סירובו של מהר"ם להיפדות, כמו גם מהיעדר מוחלט של קורות מהר"ם בלמעלה משבע השנים ומחצה בהן ישב במאסר.

 

כמו כן תוספת קטנה: כהמשך להערה מס' 2 שבתחילת המאמר, בה ציינתי תשובה נוספת של מהר"ם משנות מאסרו שלא נזכרה ברשימותיו של ר' יונה עמנואל (במאמר הנזכר שם, 'המעין' ניסן תשנ"ג וכן בגליון תמוז תשנ"ג, שם הובא השלמה נוספת – שכבר עמד עליה ר' מנחם קרקובסקי ב'עבודת המלך' על הרמב"ם, יסודי התורה פרק הלכה ה', על פי כת"י ברלין שהביא לידיעתו אחיינו ר' יוסף דוב סולובייצ'יק) – יש להוסיף גם את שתי תשובותיו לר' אליעזר מקינון, שנשלחו לרשב"א והובאו בשו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קנ"ב. בתשובה הראשונה  סיים מהר"ם בנוסח המובהק של תשובותיו מכלאו:

ושלום אליכם כנפש העני הנשכח מכל טוב' אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה

וכן בתשובה השניה:

מורי הרב ר' אליעזר שיחיה, אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותחא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית. ועל ד' לא תטריחני בדבר זה. ואתה שלום וכל בנותיך כנפש הסר למשמעתך. העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה

ראו גם דברי הר"א מקינון בפתיחה שם: "…ושלחתי איש עתי אל רבינו הגדול הרב ר' מאיר אשר חשכים מאיר הטענות, ודברי רבותינו וראיות בצדיהם". ובאמצע: "והנה שלוחי ההולך אל מורינו הרב ר' מאיר וכתב מורי רבינו שמשון ושאר כתבי הגדולים בידו. ואם חפצך להרבות שום דבר, יכתוב מורי רבי. פן נצטרך לשלוחי והדר שלוחי. כי לא אנוח מלשלוח בכל מקום שאדע מחכמי ישראל הנקראים בשם, לידע ברור הדבר"

 

יחסו של הראי"ה קוק לקרן היסוד

מאמר הדן בפרוטרוט בשאלת יחסו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק ל"קרן היסוד" של ההסתדרות הציונית, על רקע טענה שהעלה הרב אלחנן וסרמן הי"ד כי העומד בראש הרבנות הראשית חותם על כרוז לתמיכה בקרן היסוד (דבר המתפרש על ידו כהילול מעשי רשעים, היות שהקרן תמכה בבתי ספר חילוניים). במאמר אני מראה כי בעוד שכלפי הקרן הקיימת לישראל (קק"ל) גילה הראי"ה קוק תמיכה חמה שכללה מספר רב של כרוזים לאורך השנים, הרי שכלפי קרן היסוד הוא אחז בעמדה שונה באופן מהותי, ולאורך השנים לא חתם אפילו על כרוז אחד הקורא לתמוך בקרן זו. במאמר מתברר כי היתה, אמנם, אפיזודה של כרוז מאת הראי"ה שפורסם בעיתונים שונים בארץ ובחו"ל בקריאה לתרום למגבית נקודתית של ההנהלה הציונית לסיוע למובטלי המשבר הכלכלי שפרץ בארץ ישראל; ומתברר כי בגירסה של הכרוז שפורסמה באחד מעיתוני פולין, שורבב לתוכו שמה של קרן היסוד וכך הוא הפך לקריאה-כביכול לתמוך בה. מטעמי לימוד זכות הנחתי כי הרב וסרמן אכן ראה דווקא את העיתון הזה ועליו מבוססת טענתו, הגם שלפחות באותה מידה של סבירות ניתן להבין מדבריו כי אין הוא מתבסס אלא על שמועות רווחות ("ידוע").
נקודה נוספת הנידונה במאמר, היא העובדה כי קריאה לתמוך בקרן היסוד לא היתה מעשה נדיר כלל בעולם הרבני דאז, ועל כרוזים מפורשים הקוראים לתמוך בקרן חתומים בין השאר כמה רבנים ידועים מהארץ ומרחבי העולם, ובתוכם גם לא פחות מאשר מחותנו של הרב וסרמן, הרב מאיר אבוביץ מנובהרדוק.
המאמר פורסם ברבעון המעין שנה נ"א חוברת ד', עמ' 75-90.

 

 

בשולי הדברים, זהו המקום להידרש להיבט מעניין במכתבו הנ"ל של הרב וסרמן, שלא נידון בגוף המאמר. המכתב מופנה לרב יוסף צבי דושינסקי מנהיג העדה החרדית בירושלים, על רקע שמועות שפורסמו בתרצ"ד אודות נסיונות איחוד בין בית הדין של עדה זו לבין בית הדין של הרבנות הראשית. מטרתו של הרב וסרמן במכתב הנוכחי היא למנוע את החיבור הזה, זאת באמצעות הקביעה כי העומד בראש הרבנות הראשית הינו אדם שאסור להתחבר איתו. על מנת לנמק את הקביעה הזאת, הרב וסרמן מעלה טיעון מפותל במקצת, המורכב משני היסקים שמבוססים על ההנחה כי העומד בראש הרבנות הראשית קורא לתמוך בקרן היסוד: ראשית, לאור ייעודם של [חלק מ]כספי קרן היסוד, תמיכה בה פירושה החטאת הרבים "במדרגה היותר נוראה"; שנית, רבנו יונה כתב שמהלל רשעים מוכיח על עצמו שהוא עצמו רשע גמור, ואם כן זוהי גם משמעות מעשיו של הקורא לתמוך בקרן היסוד. והנה, מעניינת מאד העובדה שמכל הארסנל העשיר של טענות הקנאים וגידופיהם כלפי הראי"ה קוק, במשך שנים על שנים מאז בואו לירושלים, לא בחר הרב וסרמן אלא באותה טענה על תמיכה בקרן היסוד והמשמעות המחולצת על ידו ממנה. לו היה חפץ בכך, ובהנחה הסבירה שכוונתו לראי"ה (אף על פי שהוא נמנע מלהזכיר את שמו – ובגוף המאמר רמזתי על משמעות הדבר), הרי שהיה יכול להכריז בפשטות כי העומד בראש הרבנות הראשית הינו רשע מרושע, כופר, מין, אפיקורוס, מסית ומדיח, פושע להכעיס, "אותו האיש" וכו' וכו' מתוך מיטב המסורת הצבעונית של מאיר סמניצר וחבריו למן הקונטרסים "קול גדול" "קול שופר" והלאה. תשבחות פשוטות מסוג זה אינן צריכות להסברים וביאורים על פי רבנו יונה, אלא לכל היותר תוספת בסגנון "כנודע לעין כל מחיבוריו" כמנהג הביטאון הסאטמרי 'בית ועד לחכמים'; אך במקום זאת, בחר כאמור הרב וסרמן דווקא בעניין שהוא (א) רעוע למדי ביחס לרוב תלונות הקנאים על הראי"ה, (ב) שעל פיו אפשר להאשים באותה מידה עוד עשרות רבנים בני אותו דור (ג) ואשר מבוסס בעצמו בעיקר על שמועות רווחות (או לכל היותר, לפי אותה הנחה של לימוד הזכות, על אפיזודה נושנה חד פעמית מחורף תרפ"ז). הדבר כאמור מעניין מאד, ומחזק בעיני את ההשערה שדברי הרב וסרמן נכתבו בעיקר לצורך העניין, על מנת להרתיע במידה מספקת את הרב דושינסקי מאיחוד עם הרבנות הראשית (שאליה ואל העומד בראשה הרב וסרמן אכן התנגד בתוקף), ולאו דווקא על מנת להצהיר הצהרות קטגוריות לגופו של הראי"ה ("הרב קוק" כלשון הרב וסרמן במכתב מתרצ"ה) – השימוש העיקרי (או למעשה: היחיד) הנעשה בדבריו אלו כיום.

 

עדכון:

בגוף המאמר, בעמ' 83, הצגתי מסמך בשם "התשובות של הרב קוק לקרן היסוד". תיארתי שם את הרקע לכתיבת המסמך, באופן הבא: "תשובה לפנייה אליו מצד הקרן אודות יחסו כלפיה, כפי הנראה על רקע שמועות שהראי"ה אוסר (!) לתמוך בקרן היסוד". לאחר פרסום המאמר איתרתי מידע ממוקד יותר על נסיבות כתיבת המסמך: מתברר כי בקיץ תרפ"ו פרסם ר' יעקב רוזנהיים, נשיא אגודת ישראל, את הידיעה כי הראי"ה מתנגד בפומבי לקרן היסוד. בעקבות פרסום הדברים אכן פנו אנשי הקרן אל הראי"ה – באמצעות ר' אברהם יעקב ברוור – וזהו הרקע שבעקבותיו נכתב המסמך. המשפט הראשון של המסמך אף צוטט בעיתונות; ראו דואר היום ל' אב תרפ"ו, גליון 269, עמ' 4. נמצא אפוא שאיגרת הראי"ה לראשי קרן היסוד על כך שהוא אינו מסכים לבוא למשרדם עד שיתוקנו דרישותיו בתחום הדת, נכתבה לאחר המסמך הזה ולא לפניו.

 

עדכון נוסף:

בגוף המאמר, עמ' 87-88, דנתי באפיזודה של מכתב הלכתי שכתב הראי"ה אודות זכותה של קהילה להטיל על חבריה תשלום סכום ליישוב ארץ ישראל, כאשר מפרסמי המכתב טענו כי מדובר בקהילה שחייבה את חבריה לתרום לקרן היסוד. כאמור שם, המכתב נשלח לפרסום על ידי "המזכירות לתעמולה בין החרדים" של הקק"ל וקרן היסוד בירושלים. בינתיים מצאתי בארכיון הקק"ל (אצ"מ KKL5/2512-37) את העתק המכתב ששלחה מזכירות זו, מתאריך ו' אייר תרפ"ח: "הננו מתכבדים להמציא בזה לכב' תשובה מאת הרה"ג מהרא"י קוק שליט"א בנוגע להשתתפות קהלות ישראל בהחזקת הישוב בארץ ישראל. התשובה הנ"ל נכתבה על ידו בקשר עם מקרה שקרה באחת מערי אירופה, שהקהלה חייבה את כל חבריה לתרום לטובת קרן היסוד, והמתנגדים ערערו נגד זה בפני הממשלה והביאו את הדבר לפני בית המשפט, השופטים דרשו מהנהלת הקהלה להוכיח להם כי הדבר נעשה בהתאם לדיני ישראל, ועל יסוד התשובה הנ"ל יצאו חברי הקהלה זכאים בדינם. אנו בטוחים כי תמצאו ענין בתשובה הזו, שלא ניתנה לפרסום בשום עתון אחר, ותואילו לפרסמה בגליון הקרוב של עתונכם הנכבד".
ובכן, כבר הצבעתי במאמר על העובדה התמוהה שהמכתב נמסר לפרסום אך ורק (!) בכתב עת צדדי ומרוחק למדי, 'דגל ישראל' שיצא לאור בניו יורק (ואליו ממוען המכתב הנ"ל). גם ציינתי שבתשובת הראי"ה כשלעצמה אין אזכור לקרן היסוד, ורק לקראת סופו נזכרת באופן כללי ההנהלה הציונית. בתיאור הדברים שבפתח התשובה נאמר רק כי "נשאלתי אם עדה מישראל יכולה להטיל על יחידה צדקה להחזקת ישוב ארץ ישראל". כלומר, במילים אחרות, כל הסימנים מצביעים על כך שהפונים לראי"ה תיארו בפניו את המקרה רק באופן כללי, מבלי לחשוף בהכרח את העובדה שאותה צדקה שהוטלה למטרת יישוב הארץ היתה ממוענת במוצהר לקרן היסוד דווקא.

 

הערות ר' דוד פרידמן מקרלין לקונטרסו 'עמק ברכה'

כחלק מעבודתי על נושא החרמות כנגד ר' יחיאל מיכל פינס (ע"ע) וההגנה שהעניק לו גיסו המפורסם ר' דוד פרידמן מקרלין, התחקיתי גם אחר גלגוליהן של הערות שרשם הרד"פ מקרלין על גליון הקונטרס שהוציא במהלך פרשת החרמות, 'עמק ברכה' (ירושלים תרמ"ב), בו דן בשאלת מעמדם של חרמות וסמכותם של מחרימים בכלל, ותוקפו של החרם שהוטל על גיסו בפרט. הערות אלה הועתקו לגליונותיהם של עותקים נוספים מן הספר, שחלקם התגלגלו בשנים האחרונות למאגרי הספרים הסרוקים (אוצר החכמה, HebrewBooks).
במאמר זה מתואר נושא ההערות ונסיבות העתקתן, וכמו כן מתפרסמות בו מספר הערות חדשות של הרד"פ מקרלין, אותן רשם בכתב ידו על עותקים נוספים של 'עמק ברכה' (אליהם הגעתי בעזרת כמה אנשים נדיבים).
המאמר פורסם במאסף התורני ישורון כרך כ"ד, תש"ע, עמ' קמ"ד-קנ"א.
נ.ב. עקב הימצאות צילומים בקובץ (מתוך הקונטרס וכתבי היד), טעינתו עלולה לקחת מעט יותר זמן מן הרגיל.