עיון מחודש בפרשת מאסרו של מהר"ם מרוטנבורג

ראשיתו של מאמר זה בפולמוס שהתעורר בחורף תש"ע סביב הטענה שסיפור סירובו של מהר"ם מרוטנבורג לפדות עצמו משביו במחיר מופקע – הריהו מעשייה מאוחרת ללא בסיס היסטורי ממשי. בתגובה בעיתונות לטענה זו התייחסתי בשעתו לנימוקים החובבניים שנלוו לה ובמידה מסויימת גם למניעים צדדיים שעמדו מאחוריה (ואולי לא למותר לציין את העריכה האגרסיבית בויקיפדיה שנעשתה מייד לאחר פרסום הטענה). במאמר הנוכחי אני דן בהיבטים המחקריים-היסטוריים של השאלה הזו, המורכבת משתי נקודות עיקריות: האם העובדה שסיפור הסירוב נזכר לראשונה אצל המהרש"ל, כמאתיים וחמישים שנה לאחר פטירת מהר"ם, פירושה שהסיפור גם נולד בהכרח בתקופה מאוחרת, והאם היעדר אזכור לאותו סירוב בהתייחסות לפרשה שבצוואת רבי יהודה בן הרא"ש, כמו גם בתעודה היסטורית עתיקה נוספת, מוביל בהכרח למסקנה כי סיפור הסירוב לא היה ולא נברא. אני טוען כי התשובה לשתי השאלות – שלילית בהחלט, תוך הצבעה על אמינות מסורותיו של מהרש"ל, על לאקונות נוספות הקיימות בסיפור הדברים שבצוואת ר"י בן הראש ועל המגמה שהדריכה את כותב אותה תעודה היסטורית. תמיד ניתן לפקפק במסורות היסטוריות, אולם בענייננו אין לכך יסוד מוצק להתבסס עליו.
בחלקו השני של המאמר אני דן, לראשונה במחקר פרשה זו, בשאלת פדיית גויית מהר"ם בסכום עתק – לאור הלכה שנתפרשה עוד בימי רבי יצחק הזקן בעל התוספות (כמאה שנה לפני מהר"ם), הקובעת שאין לפדות במחיר מופקע גופת "אדם גדול בדורו" המוחזקת בידי שליט תאב בצע. הדברים מתבהרים על רקע מצבה של ההנהגה הרוחנית באשכנז באותו פרק היסטורי שבו נעשתה הפדייה.

המאמר פורסם בשנתון ירושתנו כרך ה', עמ' שי"א-שי"ח.

 

להציג את המסמך הזה ב-Scribd

 

בשולי המאמר, באשר ל"פירוק" שערכתי לאותה תעודה עתיקה מוורמיזא, ארצה כאן לחדד את הדברים: חציה הראשון של התעודה, המתאר (כאמור בפנים) אירועים שנמשכו שבועות ספורים, מכיל פרטים רבים שלא היו יכולים להיכתב אלא על ידי בן אותו דור שבו אירע המעשה, המכיר היטב את שמם של כומר פלוני או שר פלמוני ולכן לא רק מסוגל לתעד זאת אלא גם מעוניין לתעד זאת (בעוד שעבור בן תקופה מאוחרת יותר – אפילו דור או שניים – סביר להניח שהשמות הללו כבר לא יאמרו דבר). החלק הזה של התעודה מסתיים עם כניסתו של מהר"ם לכלא, ואין בו אפילו פרט אחד בודד הנוגע להמשך חייו של מהר"ם מכאן ואילך. החלק השני של התעודה, לעומת זאת, מכיל נתונים שלמעשה רובם ככולם חקוקים על המצבה המשותפת של מהר"ם מרוטנבורג ופודה גוויתו ר' אלכסנדר זיקינד ווימפן. את החלק הזה היה יכול לחבר כמעט באותה מידה גם אדם בן זמננו שיבקר בבית הקברות היהודי העתיק בוורמס. ברור אפוא ששני חלקי התעודה נכתבו במקור בנפרד זה מזה, בזמנים שונים, ורק מאוחר יותר צורפו יחד על ידי כותב שהוסיף לתעודה המקורית מידע, אותו דלה אולי מנוסח המצבה שבוורמס (העיר שבה גם נמצאה התעודה) עם מעט נופך משלו. לפי הניתוח הזה ברור כי לא ניתן להסיק דבר מהיעדר אזכור סירובו של מהר"ם להיפדות, כמו גם מהיעדר מוחלט של קורות מהר"ם בלמעלה משבע השנים ומחצה בהן ישב במאסר.

 

כמו כן תוספת קטנה: כהמשך להערה מס' 2 שבתחילת המאמר, בה ציינתי תשובה נוספת של מהר"ם משנות מאסרו שלא נזכרה ברשימותיו של ר' יונה עמנואל (במאמר הנזכר שם, 'המעין' ניסן תשנ"ג וכן בגליון תמוז תשנ"ג, שם הובא השלמה נוספת – שכבר עמד עליה ר' מנחם קרקובסקי ב'עבודת המלך' על הרמב"ם, יסודי התורה פרק הלכה ה', על פי כת"י ברלין שהביא לידיעתו אחיינו ר' יוסף דוב סולובייצ'יק) – יש להוסיף גם את שתי תשובותיו לר' אליעזר מקינון, שנשלחו לרשב"א והובאו בשו"ת הרשב"א חלק ד' סימן קנ"ב. בתשובה הראשונה  סיים מהר"ם בנוסח המובהק של תשובותיו מכלאו:

ושלום אליכם כנפש העני הנשכח מכל טוב' אסקופה הנדרסת הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה

וכן בתשובה השניה:

מורי הרב ר' אליעזר שיחיה, אף על פי שזה הדבר פשוט בעיני כמו ביעתא בכותחא, הזקקתני לכתוב ולהאריך עוד פעם שלישית. ועל ד' לא תטריחני בדבר זה. ואתה שלום וכל בנותיך כנפש הסר למשמעתך. העני נשכח מכל טובה אסקופה הנדרסת, הנקרא בשכבר מאיר בר' ברוך זלה"ה

ראו גם דברי הר"א מקינון בפתיחה שם: "…ושלחתי איש עתי אל רבינו הגדול הרב ר' מאיר אשר חשכים מאיר הטענות, ודברי רבותינו וראיות בצדיהם". ובאמצע: "והנה שלוחי ההולך אל מורינו הרב ר' מאיר וכתב מורי רבינו שמשון ושאר כתבי הגדולים בידו. ואם חפצך להרבות שום דבר, יכתוב מורי רבי. פן נצטרך לשלוחי והדר שלוחי. כי לא אנוח מלשלוח בכל מקום שאדע מחכמי ישראל הנקראים בשם, לידע ברור הדבר"